קציר הוד | פסיכולוג קליני מומחה | ת.ל.מ תל אביב
נושאים: התמכרויות, טיפול במבוגרים
אתם מכירים את זה... אתה קם בבוקר עייף, למרות שישנת, עצבני ללא כל הסבר. אתה מעיף מבט בסלולרי רק כדי לגלות שעוד לא קיבלת אות חיים מהבחורה החדשה שאתה יוצא אתה. בתקווה להמשך יום טוב יותר אתה יוצא מהבית, פוגש גל חום נוראי שמוחק ברגע את רשמי המקלחת מהבוקר. אתה נכנס למכונית ומגלה שהמצבר, שכבר מזמן הרגשת שצריך להחליף, החזיר סופית את נשמתו לבוראו ואין סיכוי שיאפשר לך להניע. אתה מגיע לעבודה באיחור, אחרי שמישהו, אחרי שעה, שעה לתחנונייך והסכים להקדיש לך דקה מזמנו היקר ולעזור לך להניע. אתה פוגש את פניו הנוזפים של הבוס שבכלל לא מעוניין לשמוע את שעבר עלייך. בימים שכאלה אתה רק רוצה לחזור למיטה ולהתחיל את היום מחדש.
אולי זה נראה כמו תיאור של יום רע במיוחד אבל כולנו יודעים וזוכרים שיש ימים כאלה ואף גרועים יותר. כל זה לפני שהזכרנו כל מיני פרידות לא רצויות, פיטורים ואסונות אחרים כמו תאונות או מיתות של קרובים ויקירים.
מה להקדמה הארוכה הזאת ולטיפול בהתמכרויות אתם ודאי שואלים. ובכן, מול כל ההפתעות וההפרעות האלה שמתרגשות עלינו מבחוץ, וגם מבפנים, אנחנו מייחלים שיהיה לנו איזה כלי, איזה דבר לאחוז שיעזור לשלוט במה שקורה לנו, שנדע שאם אנחנו עושים X יקרה Y. ואם לא יקרה אז לפחות שנרגיש Y. שנרגיש שיש לנו שליטה על עצמנו, על סביבתנו, על גורלנו וחיינו. ה"כלים" שעוזרים לנו בדרך כלל לחוש תחושה של שליטה הם ההרגלים והריטואלים של החיים, מערכות היחסים הממושכות, היציבות, הניתנות בדרך כלל לניבוי. מגיל צעיר אנחנו נמצאים במסגרת – גן, בית ספר, צבא, עבודה וכו' – שייכים למשפחה מסוימת, מפתחים תחומי עניין והרגלים. בתוך כל אלה, פעמים רבות בלי שממש נרגיש, מתגנבות ותופסות אחיזה ההתמכרויות. עישון הסיגריות, שהחל מעניין וסקרנות, נהייה לתלות מעיקה, העבודה שממלאת אותנו באופן כזה שבלעדיה נהייה אבודים. אנחנו מתמכרים למתוק, לכוכב נולד ולסלולרי. ייתכן כי לפחות על חלק מהדוגמאות אתם אומרים "נו אז מה? זה לא נראה מזיק, זה קיים אצל כולם, אי אפשר בלי זה" אבל אותם מנגנונים פועלים בהתמכרויות שנראות קלות ולא כל כך מזיקות ובהתמכרות לסמים קשים או אלכוהול. מה שמשותף זאת האשליה. האשליה שאפשר לשלוט, שאפשר לכוון את הדברים, למצוא ודאות. זה יכול להיות ביכולת לגרום לעצמנו להרגיש שמחים כמו בשימוש בסמים מסוימים, ביכולת שלנו להרגיש בטוחים בעצמנו, חזקים וכל יכולים כמו בהתמכרות לעבודה, וביכולת להרגיש אהובים, מחוזרים ומוקפים חברים כמו בהתמכרות לפייסבוק.
פייסבוק יכול להראות כמו עוד עיסוק תמים לשעות הפנאי. לא מכניסים שום חומר מסוכן לגופנו, לא מתים מזה ולא חוטפים סרטן. אבל גם כאן קיים סיכון לצלול לתוך התמכרות וכבר יש לא מעט מכורים הנזקקים לטיפול. כמו שקורה הרבה פעמים ברשת האינטרנט, הכניסה לעולם וירטואלי מתקשרת ומתקשרת עם פנטזיות ואשליות לרוב. בפייסבוק האשליות מגוונות. באופן הפשוט ביותר אפשר להשלות את עצמנו שאנחנו אהובים, שלא מעט, ולעתים הרבה, אנשים רוצים בקרבתנו. התחרות על מספר ה"חברים" בפייסבוק הפכה כבר לקלישאה. במחי מקש אנחנו גוזרים גורלות, מכניסים אנשים חדשים למעגל חיינו, מעיפים אחרים מבלי לעמוד מולם ולהתמודד עם קשיי הפרידה. מבלי לעשות מחקר נדמה לי שיש לאין שיעור הרבה יותר תשובות חיוביות משליליות לבקשות חברות. בכל זאת זה הרבה יותר נעים ומחמיא להתחבר מאשר להתעסק עם דחייה. וגם כאשר אנחנו דוחים ונדחים, תמיד אפשר להתנחם באיזה LIKE קטן, הכל מדווח ומפורט, העדכונים מתקבלים באופן רציף, פעמים רבות בליווי תמונות והסברים, אפשר לדמיין שאנחנו שם עם כולם כל הזמן. כל הזמן אנחנו יחד, מרגישים ביחד ונמצאים עם "החברים" שלנו: בשתי הדקות שלעתים, מתארכות, לפני המקלחת בבוקר, בכניסות החפוזות כשאין אף אחד לידנו במשרד ואפילו לאחר בילוי טוב ומספק עם בחורה או בחור מופלא. רבדיה השונים של האשליה נותנים לנו את התחושה שאנחנו שולטים בעולמנו החברתי. אנחנו פוסקים מי חבר שלנו, מי כמעט, מי אולי אחר כך, ואנחנו נמצאים עם כל עשרות ומאות החברים הללו כל הזמן בכל מה שהם עושים.
עם זאת, הקושי, הסבל והמצוקה הנלווים דומים מאד לכל התמכרות אחרת וישנו צורך רב בהתייחסות מתחום הטיפול בהתמכרויות. האדם מוצא את עצמו שעות על גבי שעות צמוד למחשב, פוחד מכל מה שיפסיד אם יתנתק, מרגיש חוסר שקט במקומות ללא מחשב או חיבור לרשת .קראתי בפייסבוק סטטוס של בחור שישב בבית קפה עם חבריו (הלא וירטואליים!), קם ואמר – אני חייב לחזור, אני מתגעגע לחברים שלי.. שתיקה השתררה סביב השולחן הקטן.."הרי אנחנו החברים שלך"..). מן הסתם ההצמדות האינסופית באה על חשבון עיסוקים אחרים כמו לימודים, עבודה או יצירת קשרים אמיתיים, מספקים ומשמעותיים. בנוסף, לצד האשליה של השליטה קיימת חרדה עזה. כל אותם רגשות שניסינו לבטל, להכניע ולהכניס לסדר שבים וצפים. אנחנו חוששים שלא נתקבל ונמצא את עצמנו בחוץ ודחויים, אנחנו בתחרות מתמדת על כמות החברים שיש לנו ואנחנו מרגישים כמויות בלתי מבוטלות של קנאה במה שקורה סביבנו: איך זה יכול להיות שרוני פרידמן מקבלת כל כך הרבה לייקים על כל סטטוס קטנטן ואילו אני, שמפיק פנינים מהפה (אפילו צילה המורה מכיתה ג' אמרה,) לא זוכה אפילו לLIKE קטן, שלא לדבר על תגובה של ממש?.. . אנחנו עסוקים כל הזמן בלעניין, להצחיק, להיות "מקובל" ובולט ברשת, האם אין זה בעצם מיקרוקוסמוס מזויף משהו לעולם שבחוץ?.
התחושות הנעימות מחד (בייחוד אצל מי שאינם חווים אותם תדיר בחיי היומיום) והתחושות הלא נעימות מאידך מביאות אותנו לאותה פעולה בדיוק- להגביר את השימוש בפייסבוק, כמו בכל חומר אחר, בניסיון נואש להכניס את הדברים לשליטה.
במוקדם או במאוחר, כמו בכל התמכרות, אנחנו מגלים שה"סם" כבר לא עושה את העבודה. הבדידות "מנצחת" את רשימות החברים וספירת הלייקים, הריקנות שבה ותופסת מקום והדיכאון מרים ראש.
בת.ל.מ מתייחסים ברצינות רבה להתמכרות הכבר לא כל-כך חדשה הזו, וכן להתמכרויות דומות לממשקי אינטרנט, הודעות מידיות (סמסים, ווטסאפ וכד׳) ומשחקי מחשב. בת.ל.מ עובדים ומלמדים מטפלים מהטובים והמובילים בתחום הטיפול בהתמכרויות למסכים (כל התמכרות שמתבטאת בעיסוק רב במכשירים ממוחשבים כגון מחשבים אישיים וטלפונים ניידים). הטיפולים נערכים במגוון שיטות של טיפול פסיכולוגי, הן של טיפול קוגניטיבי התנהגותי והן של טיפול פסיכודינאמי.