האמנם מה שלא הורג מחשל?
על צמיחה פוסט-טראומטית*
*מאת ד״ר אלינוער פרדס, פסיכולוגית קלינית מומחית, ת.ל.מ
"הסבל הוא חלק שלא ניתן למחוק מן החיים, כמו גם הגורל והמוות. בלי סבל ומוות חיי האדם לא יכולים להיות שלמים” , כותב ויקטור פראנקל (1963) בספרו "האדם מחפש משמעות”.
הרעיון של התמודדות עם סבל כהזדמנות לצמיחה וכנקודת מפנה נזכר בכתובים משחר הימים. ההיסטוריה גדושה בסיפורים ועדויות אותנטיות של אנשים אשר התמודדו עם משברים שטלטלו אותם עד לשורש הוויתם, נאבקו עם סבל קשה מנשוא אך גם הגיעו תוך כך לגיבוש תובנות חדשות על עצמם ועל החיים. פילוסופים, סופרים, אנשי דת ורבים אחרים ניסו אף הם להתמודד עם סוגיות הקשורות לחיפוש אחר משמעות מתוך הסבל ובכוחה של מצוקה להניע תהליכי התפתחות אישיים בונים. עם זאת, מרבית המחקר בתחום הפסיכולוגיה התמקד עד העשור האחרון בהשפעות ההרסניות של מצבי לחץ וטראומה על הבריאות הפיסית והנפשית של הפרט.
המחקרים הרבים שנערכו בשנים האחרונות על חוסן וצמיחה פוסט-טראומטית מתבססים על המחקר על ההפרעה פוסט-טראומטית, אך משלימים את המחקר הקודם בהתמקדות על הקשת הרחבה של שינויים המתרחשים בעקבות מצבי לחץ קיצוניים. בעקבות המחקרים עולה השאלה מהם התהליכים המאפשרים לאנשים להשתמש בלחץ כמנוף להתפתחות אישית ומנוע לצמיחה?
מהי צמיחה פוסט – טראומטית ?
צמיחה פוסט-טראומטית היא "חוויה סובייקטיבית של שינוי פסיכולוגי חיובי בעקבות התמודדות עם מצב לחץ טראומטי”. מאז פרסום ספרם הראשון של טדסצי וקלהון בשנת 1995, פורסמו מחקרים רבים אשר מראים שההתמודדות עם אירועים טראומטיים אשר מטלטלים את שגרת החיים ומעוררים סבל רב, יכולה גם להיות מנוף לפיתוח מיומנויות אישיות ובין-אישיות. חשוב להדגיש כי אין הכוונה להמעטת הסבל או בראיית הטראומה עצמה כחוויה חיובית, אלא בגילוי כוחות ופיתוח תובנות חדשות תוך ההתמודדות עם הטראומה והשלכותיה. המחקרים מראים שאנשים שונים זה מזה בהתמודדות במצבי טראומה. בתשובה לשאלה- "מה מנבא את ההבדלים בהתמודדות?”, נמצא כי ההבדלים בתגובותיהם של אנשים לאירוע טראומטי קשורות למגוון משתנים אישיותיים בנוסף לנסיבות האירוע (ואירועים אחרים שהתרחשו בחיים לאחר הטראומה), ולמידת התמיכה שקיבלו מקרוביהם.
דוגמאות לצמיחה פוסט – טראומטית
אנשים מדווחים על צמיחה פוסט – טראומטית במגוון נסיבות משבריות, לרבות התמודדות עם מחלה מסכנת חיים, מוות במשפחה, תקיפה מינית, אסונות טבע, מצבי מלחמה ופיגועי טרור.
טדסצי וקלהון (1995) שטבעו את המונח ” צמיחה פוסט – טראומטית ", מגדירים טראומה באופן רחב יותר מהמקובל בספרות המקצועית בתחום; הם מדברים על ‘משברים’ ו’אירועי דחק’ כולל התמודדות עם גירושין, התמודדות הורים עם לידת ילד עם מוגבלות, וטווח רחב של נסיבות המאתגרות את משאבי ההתמודדות של הפרט ומפרות את האיזון בחייו. המחקרים מראים שאחוז גבוה יחסית מהאנשים, מדווחים כי למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לאחרים ועל מהות החיים עבורם. לאחר שהאדם יוצא מההלם הראשוני, לצד תגובות של אובדן, בלבול, כעס ועצב, מתקיים תהליך של עיבוד ועיכול של מה שקרה. תהליך זה עשוי להוביל את האדם לפרספקטיבה חדשה על החיים המאפשרת לו למקם אירועי חיים, לחבר בין זיכרונות ולתרגם חוויות רגשיות לשפה. משברים יכולים להיות קטליזאטור המערער הנחות יסוד בסיסיות, חושף אמיתות קיומיות ומוביל אנשים לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם, לאחרים ולחיים בכלל.
התמודדות עם משברים אלו דורשת גיוס משאבים פנימיים ותמיכה מצד הסביבה. בשל כך יכולים משברים לשמש כ”נקודות זינוק” ולהירשם כציוני דרך התפתחותיים
נוכח חוסר האונים הקשה במצבי משבר קיצוניים אנשים שואלים עצמם "למה זה קורה לי?” איך אני יכול למצוא מטרה ומשמעות כשיש לי שליטה כה מעטה על חיי?”. המצוקה הפוסט-טראומטית והצמיחה הפוסט-טראומטית אינם קטבים מנוגדים של אותו תהליך. למעשה, מצוקה פוסט-טראומטית וקריסת המשמעות, יכולה לשמש כמנוע
לצמיחה.
במחקר של חוקרים מאוניברסיטת סטאנפורד, עקבו אחר מצבם הנפשי של אנשים אחרי הפיגוע במגדל התאומים בשנת 2001. החוקרים מצאו קשר חיובי בין רמת הצמיחה בקרב אנשים תשעה שבועות אחרי הפיגוע לבין המצוקה עליה דיווחו באותה נקודת זמן. לעומת זאת, במעקב ממושך יותר, נמצא קשר בצורת עקומת פעמון בין מצוקה וצמיחה: רמת הצמיחה הגבוהה ביותר נמצאה בקרב אנשים עם רמה מתונה של מצוקה. בקרב אנשים עם מצוקה פוסט-טראומטית חריפה היו פחות סיכויים לצמיחה. גם בקרב אנשים שלא דווחו כלל על מצוקה, היו פחות סיכויים לצמיחה. ממצא זה תומך בתפיסה של המצוקה כמנוע לצמיחה. ממצאים אלה מצביעים שחוסן נפשי המתפתח בעקבות התמודדות עם מצבי לחץ, דומה במובנים רבים לכושר גופני; אי אפשר לפתח כושר ללא כל התמודדות עם קושי באימון הגופני, אך קיימת סכנה של קריסה נוכח עומס יתר.
ביטויים של צמיחה ממשבר
צמיחה פוסט-טראומטית מוגדרת כמכלול השינויים שנתפסים כחיוביים לאורך זמן בעיני הפרט עצמו.
שינויים אלה מתבטאים בשלושה מישורים :
1.
שינוי בתפיסת העצמי : תהליך ההתמודדות עם משבר כרוך בתהליך של היכרות מחודשת של האדם עם עצמו. בכורח המציאות החדשה אנשים פוגשים את עצמם במצבים שאינם מוכרים להם מהעבר, לומדים להכיר בעצמם רגישויות שלא ידעו על קיומם ומגבשים תוך כדי כך תפיסה מציאותית יותר לגבי יכולותיהם ומגבלותיהם. יש אנשים המדווחים על שינויים כגון פיתוח יכולת טובה יותר להבעה רגשית. לצד ההכרה בפגיעות, ייתכן תהליך של גילוי משאבים פנימיים, כוחות התמודדות חבויים ודרכים חדשות למיצוי עצמי.
2.
שינוי ביחסים הבין-אישיים : ההתמודדות עם המצוקה בעקבות המשבר עשויה גם לתרום לפיתוח מיומנויות בין-אישיות כגון אמפתיה ורגישות לזולת. התנסות בתמיכה ובזמינותם הרגישה של אחרים במצב המשברי עשויה לתרום לחיזוק האמון ולהעמקת הקירבה בקשרים בין-אישיים מסוימים. אנשים רבים מדווחים שבהתמודדות עם משברים למדו להעריך מי הם החברים האמיתיים שלהם. הם למדו מה אפשר לצפות מאחרים ולא פחות חשוב למדו מה (וממי) לא לצפות. במצבים שונים גם מדווח על יצירת קשרים חדשים והרחבה של מעגלי השתייכות וקשרים פורמאליים ולא- פורמאליים בעקבות ההתמודדות עם מצב המשבר.
3.
שינוי בסדרי עדיפויות ובפילוסופיית החיים : החיים מזמנים חוויות כואבות, אכזבות, חרטות ומצוקות. הכרה בשבריריות הקיום האנושי ובאי הוודאות שבחיים, וקבלת השינוי המתמיד בחיים מהווים מימד חשוב של צמיחה פוסט-טראומתית. בעקבות התמודדות עם משברי חיים, אנשים מדווחים גם על שינוי סדרי עדיפויות, על שינויים רוחניים, על הצבת יעדים חדשים ועל יכולת ליהנות מהרגע.
מהם התהליכים המובילים לצמיחה פוסט-טראומטית?- שלושה מודלים:
לפי המודל של טדסצ’י וקלהון שהוא
מודל "פונקציונאלי-תיאורי” בעקבות הטראומה מתערערות הנחות יסוד בסיסיות לגבי החיים. עד האירוע הטראומתי זרמו להם החיים במסלול ידוע מראש. משבר המטלטל את שגרת חיינו מביא להתערערות תפיסות , עמדות, ומטרות ולהתעוררות של שאלות לגבי מטרה וכיוון. במקביל מתרחש תהליך אוטומטי של
העלאת זיכרונות שליליים, המלווים במצוקה המתניעה תהליך של עיבוד והערכה מחדש של הנחות היסוד. תהליך זה גורם אמנם למצוקה, אך הוא הכרחי על מנת לגבש מחדש תפיסות חדשות שתעמודנה במבחן המציאות שהשתנתה בעקבות המשבר. מודל זה שם דגש על תהליכים קוגניטיביים בצמיחה הפוסט-טראומטית
מודל שני הוא
המודל האורגניזמי המבוסס על הגישה ההומניסטית. על פי מודל זה, בני אדם מונעים באופן בסיסי לקראת צמיחה. עיקר התהליך, שעובר האדם עם עצמו לאחר טראומה, לפי גישה זו, היא ההתמודדות עם שאלות הנוגעות למשמעות החיים: מה קרה? איך זה קרה? מה זה אומר עלי? מה זה אומר על החיים שלי? מה הכיוון שלי בחיים? בשביל מה? למען מי? למרות שהלחץ הוא חוויה אוניברסאלית, הרי שהמשמעות שאנו מעניקים ללחצים היא אישית ביותר.
מודל זה שם דגש על הקשר בין צמיחה בעקבות ההתמודדות עם טראומה לבין חיפוש אחר כיוון ותכלית והיכולת לחיות באופן אותנטי ומלא בהווה. צמיחה יכולה לבוא לידי ביטוי כשאנשים מתרגמים את המשמעות לעשייה באפיקים מעשיים כגון התנדבות, פעילות ציבורית וכדומה.
הגישה הנרטיבית- הסיפור כדרך של חווה הטראומה לצמוח מהמשבר
לפי גישה זו, אנו מעניקים משמעות לחוויותינו באמצעות סיפורים. סיפורים מחברים חוויה אחת לאחרת ופיסות מידע שלא תמיד מסתדרות, זו לזו. הדרך לשינוי נסללת תוך התמודדות עם המצוקה הרגשית ועם שאלות נוקבות ומייסרות המתעוררות בעקבות המצוקה. תהליך צמיחה פוסט-טראומטית כרוך, לפי גישה זאת, בהבניה מחדש של סיפור החיים.
בכל אחד מהמודלים האלה המתארים תהליכים של צמיחה פוסט טראומטית קיים רכיב פרדוקסאלי כלשהו, המייצג מקרה ספציפי של הפרדוקס הכללי בשדה הזה: כי מאובדן יש רווח. "עצב ושמחה בכפיפה אחת ידורו”. ניצולי טראומה יכולים לחוות חוויות קשות של כאב ואובדן שאין לו תחליף, ובו זמנית, להגדיר לעצמם מטרות והשקפות חדשות המאפשרות להם לחוש שהם נעים שוב קדימה לעבר מטרות חדשות.
האם הסביבה מעודדת או מחריפה פוסט – טראומה?
ידוע כי גורמים סביבתיים עלולים להחריף מצוקה פוסט-טראומטית. טיפולים רפואיים חודרניים הנעשים בחוסר רגישות עלולים, למשל, להעמיק את תחושת חוסר האונים של אדם פצוע פיזית; חוסר אמון יכול גם להעמיק כאשר ניצול טראומה מבקש עזרה ולא נענה. ביורוקרטיה מסואבת אף היא יכולה לתרום לתחושה של חוסר אונים מול מערכת הנתפסת כאטומה.
בני משפחה וחברים יכולים להעניק זה לזה במיוחד בעתות משבר וטראומה פרספקטיבות חדשות, להעניק תוקף לחוויות ולרגשות זה של זה, ועל ידי כך להרחיב את יכולת ההתמודדות. לעומת זאת, יש מצבים מסוימים בהם הסביבה לא זו בלבד שלא מכילה, כי אם אפילו מכבידה וחוסמת.
אנשים לעיתים רוצים לעזור ולא יודעים איך. גם אמירות הנאמרות מתוך כוונה טובה, יכולות להוביל לתוצאה הפוכה. מסרים מצד סביבה המשדרת לנפגעי טראומה כי עליהם "להיות חזקים” או "לשים את העבר מאחור וללכת הלאה”, יכולים להתקבל לא רק כחוסר רגישות, כי אם גם כלחץ, ביקורת ודה-לגיטימציה של המצוקה. מסרים אלה יכולים להעמיק את הבדידות שחווים לעיתים קרובות נפגעי טראומה ואת הרגשתם שאין מבינים את מצבם.
ליווי במשבר- מסקנותיהם של קלהון וטדסצי
על מנת לאפשר צמיחה פוסט-טראומטית יש קודם כל לפנות מקום לכאב ולהכרה בגודל הזוועה ועומק השבר. החוקרים מדגישים כי חשוב לראות באדם שמגיע לטיפול בעקבות משבר, אובדן או טראומה כמומחה לעצמו ולחייו. הם מדברים על הטיפול כ”ליווי מומחה”((Expert companionship. המרכיב החשוב ביותר בליווי זה הוא הפתיחות של המסייע, הנכונות להקשיב וליצור שותפות פעילה- ללוות צעד אחד צעד, מבלי לדחוף ומבלי למשוך.
בשונה מגישות אחרות של טיפולים קצרי טווח, גישתם של קלהון וטדסצי דורשת מהמטפל פרספקטיבה ואורך נשימה. מוטל עליו למצוא את האיזון בין מעורבות יתר למעורבות חסר. עליו להיות נוכח ולהישאר עם המצוקה, מבלי להישאב לתוך המערבולות הרגשיות ולהזדהות יתר על המידה, מחד, ומבלי להתנתק או לאטום עצמו בפני המצוקה, מאידך. תפקידו לשמש כעד ולאפשר לסיפור האישי להירקם איש איש בקצב שלו. המסר שמועבר : "אני יודע שיש בך את הכוח לעמוד בזה, ואנחנו נעמוד בזה ביחד”.
תהליך זה מחייב פתיחות מצד המלווה, הקשבה והכלה של רגשות מכאיבים המתעוררים בזמן ההאזנה וטיפוח יכולות של אמפתיה וחמלה.