הפרעות אכילה הופכות לאחת המחלות המטרידות בעולם המודרני ושכיחותן בקרב כלל האוכלוסייה הולכת ועולה בעשורים האחרונים.
מדובר בהפרעות המופיעות בעיקר בקרב נערות מתבגרות ונשים צעירות במהלך שלב מכריע בהתפתחותן עם השלכות הרסניות על בריאותן הפיזית והנפשית ועם שיעורי תמותה לא מבוטלים.
הפרעות אכילה הגדרה
הפרעות אכילה הן הפרעות מורכבות, לא תמיד מובנות, ולעיתים קרובות מעוררות מבוכה לא רק בקהל הרחב אלא גם בקרב אנשי מקצוע. כתוצאה מכך נערות הסובלות מהפרעות אכילה מרגישות לעיתים קרובות לא מובנות ומאוד בודדות.
סוגי הפרעות אכילה
הפרעות האכילה מתחלקות למספר הפרעות ידועות:
1.
אנורקסיה - המאופיינת בתת משקל ובסירוב לשמור על משקל תקין, פחד לעלות במשקל, הפרעה קשה בדמוי הגוף, או השפעת יתר של המשקל וההופעה החיצונית על ההערכה העצמית, או הכחשה של חומרת המחלה, בנשים לאחר הופעת המחזור, הפסקה של 3 מחזורים רצופים לפחות.
2.
בולימיה - המאופיינת באפיזודות חוזרות של התקפי זלילה הנעשים תוך תחושה של העדר שליטה, התנהגויות מפצות כמו הקאה או שימוש במשלשלים כדי להימנע מעליה במשקל, השפעת יתר של המשקל וההופעה החיצונית על ההערכה העצמית, המשקל בד"כ תקין.
3.
אכילה כפייתית - המאופיינת באפיזודות חוזרות של זלילות, אכילת כמות גדולה מאוד של מזון, תחושה של חוסר שליטה, מאפיינים התנהגותיים של חוסר שליטה, מצוקה גדולה בהקשר של הזלילות, ללא התנהגויות מפצות (המשקל בד"כ גבוה מהצפוי לגובה).
בכל ההפרעות קיים עיסוק מוגבר במזון, אכילתו או אי אכילתו. אף כי לעיתים נדמה שיש הבדלים מהותיים בין הסוגים השונים של ההפרעות הרי שלמעשה מטופלים רבים נעים בין הפרעות שונות במהלך חייהם ונראה כי הדמיון עולה על השוני.
שכיחות
כל ההפרעות מופיעות בעיקר בקרב נשים, 90%-95% מהמטופלים הן נשים ורק 5-10% מהמטופלים הם גברים.
השכיחות באוכלוסיה:
- אנורקסיה– 0.2%-1%, בעיקר בקרב מתבגרים
- בולימיה– 1%-4%, בעיקר בקרב בוגרים צעירים
- תסמונת התקפי הזלילה – 3%-6% בעיקר בקרב בוגרים צעירים
- תסמונות חלקיות – 5%-15%
התמותה הגדולה ביותר היא בקרב אנורקטיות והנמוכה ביותר בקרב בולימיות.
מדובר במחלות כרוניות שמשך ההחלמה נע בין 4-10 שנים מגילוי המחלה.
4 גורמים להפרעות אכילה
במרבית המקרים לא מדובר בסיבה אחת או בגורם אחד המביא להתפתחות הפרעת אכילה אלא בשילוב של גורמים גנטיים, סביבתיים-תרבותיים ופסיכולוגיים-משפחתיים הפועלים יחד על הפרט ובנסיבות מסוימות מביאים להתפתחות הפרעת אכילה.
גורמים חברתיים-תרבותיים
משנות ה 60 עד שנות ה 80 היה מקובל להסתכל על הפרעות אכילה כמושפעות מנורמות חברתיות מערביות כגון אידיאל הרזון, הסגידה לנעורים, הגשמה עצמית, אינדודואליזם והגדרה עצמית בקרב נשים. גורמים רבים תמכו בטענות אלו כולל שיעורים שונים של הפרעות אכילה בתרבויות שונות (מערביות מול לא מערביות), באוכלוסיות שונות (גברים מול נשים) והפנמה שונה של מסרים חברתיים אצל בנות שעתידות לפתח הפרעת אכילה מול מתבגרות בריאות.
עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר מטילים ספק בהיותה של אנורקסיה תלוית תרבות כיון שהשכיחות של אנורקסיה במדינות לא מערביות נמצאה לזהה לזו של מדינות מערביות ואת העלייה בהיקף הבעיה במדינות מערביות מייחסים בעיקר לשינוי בנגישות לטיפול.
תיאוריות עכשוויות רואות בהפרעות אכילה תוצאה של התרבות המודרנית חותכת גבולות גיאוגרפיים. נראה שהפרעות אכילה הינן תוצאה של שינויים תרבותיים שהתרחשו במגוון תחומים וכוללים התפתחויות חברתיות-כלכליות, שינויים בתפקידה של האישה בחברה, דגש חברתי תרבותי על רזון ושינוי בהרגלי האכילה.
עם זאת, מחקרים אחרים מדגישים ששכיחותן הנמוכה יחסית של הפרעות האכילה ביחס לשיעור הגבוהה יחסית של נשים שמדווחות על אי שביעות רצון מגופן ועיסוק בדיאטה, מדגישים כי הפרמטרים החברתיים-תרבותיים הינם בעלי השפעה מוגבלת להתפתחות הפרעת אכילה (שטיין,2009).
גורמים גנטיים וביולוגיים
מחקרים על היסטוריה משפחתית של חולים עם אנורקסיה ובולימיה, מראים שיעורים גבוהים של תת או יתר משקל בקרב קרובים מדרגה ראשונה. גם מחקרי תאומים תומכים בהשפעת המכרעת של גורמים גנטיים בהתפתחות הפרעת אכילה (שטיין, 2009) .
גורמים פסיכולוגיים
הפרעות האכילה שייכות לספקטרום
של הפרעות הפסיכוסומאטיות שבמהותן ישנו ביטוי גופני לאיזה שהוא כאב, מצוקה או צורך נפשי, שמסיבה זו או אחרת האדם לא מצליח לבטאם בדרך אחרת. במקרים רבים מה שלא ניתן לביטוי במילים "מדובר" דרך הגוף.
כל תיאוריה פסיכולוגית רואה את ההפרעה דרך ההנחות הבסיסיות שלה על טבע האדם, הבריאות והפתולוגיה. מעבר לתיאוריות השונות, נראה שישנו קשר משמעותי בין דפוסי ההתנהגות וההתייחסות של הפרט למזון לבין דפוסי ההתנהגות וההתייחסות שלו לאנשים משמעותיים בחייו ולאובייקטים המופנמים שלו.
הילדה ברוך(73), מחלוצי החוקרים והמטפלים בהפרעות אכילה, הצביעה על האיכות הסימביוטית של יחסי אם-ילדה בקרב החולות האנורקטיות. היא הציעה שנערות המפתחות הפרעת אכילה, נכשלו בפיתוח האוטונומיה אל מול אמותיהן כך שאינן יכולות להבחין בין הצרכים שלהן לאלו של האמהות עד כדי כך שאינן יודעות לזהות אפילו את הצורך הבסיסי ביותר שלהן – היותן רעבות. הסימפטום הובן ע"י ברוך כניסיון לקחת שליטה על הגוף ועל מה שנכנס לתוכו וכניסיון נואש ואחרון לאוטונומיה ביחסים בין האם לילדה.
רבים מסכימים שאחת המטרות העיקריות של החולות בהפרעות אכילה היא ניסיון להגיע לשליטה. שלא כברוך, חוקרים אחרים הדגישו את הניסיון לשלוט לא רק על החיים הממשיים והקשר עם האם, אלא גם על עולם האובייקטים המופנמים והיחסים ביניהם.
הגישה של פסיכולוגיית העצמי: הפסיכולוגיה של העצמי רואה בהפרעות אכילה הפרעות של העצמי. גרעין ההמשגה של המחלה ושל ריפויה הוא שהחולות האנורקטיות והבולימיות אינן יכולות להישען על אנשים כממלאי צורכי זולת עצמי. במקום לפנות לאנשים הן פונות לאוכל כדי שימלא צרכים אלו. החולה האנורקטית שואבת את סיפוקה לצורכי זולת עצמי מאוכל בעיקר דרך חוויות של זולת עצמי משקף. הצורך שלה בהעדרה עצמית מתמלא לא ע"י הערצה או אישור מבני אדם אחרים, אלא מהשכנוע הפנימי שלה שיש לה כוחות על טבעיים המאפשרים לה להימנע מלאכול. תחושת הניצחון המתלווה לניצחון ההתגברות על הצורך הטבעי באוכל, מלווה בסיפוק ובשביעות רצון עצמית. היא מעידה על הנאה נרקיסיסטית המופיעה סביב הצורך הנרקיסיסטי הראשון שתיאר קוהוט (71) באישור תחושת הגרנדיוזיות של האדם ע"י התפעלות.
החולה הבולימית שואבת סיפוק דרך האוכל לצורכי זולת עצמי בעיקר דרך חוויות של זולת עצמי אידיאלי. היא חווה אוכל ככוח כול יכול. הוא מספק רוגע, חום וביטחון. כמו כן הוא וסת לאמוציות כואבות כמו עלבון, כעס, בושה, אשמה, דיכאון או חרדה. מאחר שהחולה בהפרעת אכילה חווה את האוכל ואת הטקסים סביבו כמקור העיקרי למילוי צרכיה בזולת עצמי, היא מגנה עליו באותה עוצמה שבה אנשים אחרים ידבקו בזולת עצמי אנושי. גודסיט (85) מזהה בחולה האנורקטית ביטוי קיצוני של אי יכולת לפנות לבני אדם כדי למלא את צורכי זולת עצמי. היא שואפת להתנהג כאילו היא אדם ללא עצמי. כדי להבטיח עמדה זו היא נוטה למלא את צורכי האחרים, בעיקר את אלו של הוריה. היצמדותה לעמדה בה היא מספקת את צורכי האחרים מהווה מחסום מפני האחרים למלא את צרכיה. ביטול עצמיותה מתבטא בהתעלמותה והתנכרותה לצרכיה הבסיסיים, כמו מזון ותפיסת מקום בעולם. לא לתפוס מקום עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת של גופה הוא הביטוי הקיצוני ביותר של ביטול עצמי ( בכר,2001).
הגישה הקלניאנית: מסבירה את איבוד העניין בעולם ובחיים כתגובה לקושי ביחסים עם האם ובנפרדות ממנה בגיל ההתבגרות ובאופן ספציפי יותר כתוצאה של צרות עין בלתי נסבלת כלפי האובייקט האימהי. כשיש התנגשות בלתי נסבלת בין כמיהה לאובייקט לבין צרות עין, אזי "הקבלה" מהאובייקט הופכת לבלתי אפשרית שכן כל "קבלה" מזכירה למקבל את התלות באובייקט ואת חוסר השליטה של הסובייקט עליו. הפתרון של הנערה האנורקטית הוא - לא לרצות, לא לקבל. במקום שהאנורקטית תהיה זו שרוצה דברים, האחרים - (הורים, מטפלים)- הופכים למי שרוצים דברים עבורה. בכך שהאחרים רוצים שהחולה האנורקטית תאכל, תחייה, תדבר, היא הופכת לאובייקט שהאחרים משתוקקים בשבילו ועבורו, בעוד היא נשארת חסרת תשוקות (בוריס, 84).
ההקשר המשפחתי
מודלים מסורתיים שמו דגש חזק על המשפחה כמצע להתפתחות הפרעת אכילה.
מינושין (70), בדיבורו על המשפחות הפסיכוסומאטיות הדגיש כי שילוב של מספר גורמים במשפחה יכולים להיות מצע להתפתחות הפרעת אכילה. גורמים אלו כללו גבולות נוקשים, יחסים בין דוריים ותוך משפחתיים חסרי נפרדות ותפקידו של הילד החולה בהפרעת אכילה כשומר על המשפחה מלהתמודד עם קונפליקטים.
מודלים אלו זוכים לביקורת בשנים האחרונות כיון שבמשפחות רבות עם מאפיינים אלו לא מתפתחת הפרעת אכילה ואילו במשפחות בהם היא כן מתפתחת, לפעמים אין מאפיינים כאלו כלל.
בנוסף בעוד ש"משפחות פסיכוסומאטיות" נקשרות בד"כ עם אנורקסיה, המחקרים לא מצאו שום קשר בין מבנה משפחתי מסוים להתפתחות הפרעות אכילה אחרות.
מחקרים אחרונים מראים שסביבת חיים משותפת (כמו האווירה המשפחתית) הינה בעלת השפעה מוגבלת מאוד על התפתחות הפרעת אכילה ונראה שדווקא החוויה הייחודית של כל ילד במשפחה היא הקובעת יותר.
עם ההורים, הצקות בנוגע למשקל, חוויות עם קבוצת הגיל ואירועי חיים שליליים יכולים לתרום להתפתחות הפרעת אכילה בקרב אח אחד במשפחה ולא בשני (שטיין, 2009). בהקשר זה חשוב מאוד לקיים ארוחות משפחתיות משותפות מספר פעמים בשבוע, לדבר על נושאים מעולם הילד ולהיות "שם" כשהפרעת אכילה מתחילה כדי לזהותה בזמן.
טיפול בהפרעות אכילה
הפרעות אכילה נחשבות לאחת ההפרעות הקשות לטיפול, הדורשות התערבות רב מקצועית בטיפול בפציינטים עם תחלואה פסיכולוגית ופסיכיאטרית נרחבת ואשר בד"כ אינם ששים לקבל טיפול.
הטיפול בד"כ כולל שילוב של טיפול פסיכולוגי, דיאטטי ותרופתי, בהתאם למצב החולה ולאבחנתו. במרבית המקרים דרוש בראש ובראשונה שיקום תזונתי שהוא תנאי הכרחי אך לא מספיק להבראה.
החלמה מאנורקסיה ובולימיה-בין 40-50% (במונחים של משקל ומחזור) החלמה חלקית בשיעור של 30-35%, כרוניות שאינן מחלימות בסביבות 20%. בין 30-50% חזרה של המחלה תוך חודשים או שנים.