"כולם זכו וכולם חייבים פרסים" הכריז הדודו ב"עליסה בארץ הפלאות", כשהתבקש לשפוט מי המנצח של המירוץ סביב האגם. זה משפט אופטימי ומעורר הערצה, אבל בעולם בריאות הנפש, ההחלטה של הדודו הפכה לסמל לסכסוך מר, הפוגע בלב לבו של כל טיפול פסיכולוגי.
"פסק דין הדודו", שפורסם לראשונה בשנות השלושים על ידי הפסיכולוג האמריקאי שאול רוזנצוויג, מציע כי כל הצורות של
טיפול פסיכולוגי יעילים באותה המידה. זה לא משנה אם, למשל, האדם מטופל בטכניקות שנלקחו מפסיכואנליזה, מהנירו-לשוניות, או מטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מה שבאמת עוזר למטופל להתאושש הם גורמים פשוטים כגון ההזדמנות לדון בדאגות שלהם עם מטפל מיומן ואוהד, או המידה שבה הם מוכנים לעסוק בטיפול.
מובן, ש"פסק דין דודו" פרע נוצות רבות בתוך המקצוע, ועורר שורה ארוכה של מחקרים במטרה לאשש או להפריך את הרעיון. האם סוגים שונים של טיפול פסיכולוגי באמת אפקטיביים יותר מאחרים לתנאים מסוימים? יש נתונים בשפע לכך שהתשובה לשאלה זו - בניגוד לתיאוריה של רוזנצווייג - היא "כן". אבל הנתונים שהגיעו ממחקר שנערך על ידי תומכים של הטיפול הניעו את הספקנים למסקנה, כי מסקנותיהם אינן חסרות פניות.
זה הופך את תוצאותיו של מחקר דני על הטיפולים לבולימיה נרבוזה (הפרעת אכילה), שפורסם לאחרונה בכתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה, משכנעות עוד יותר. בולימיה מאופיינת באכילה מוגזמת, ובניסיונות לפצות על כך בהקאות, לקיחת חומרים משלשלים או משתנים (טבליות מים), צום, ו / או פעילות גופנית מוגזמת. יסוד התנהגות זו היא בדאגה אינטנסיבית – אובססיבית אפילו - עם צורת גוף ומשקל רזים.
בולימיה נפוצה יחסית. מחקר אמריקאי גדול, מצא שכמעט 1% מהמתבגרים בגילי 13-18 חוו את ההפרעה בשלב מסוים בחייהם. רבים מבני הנוער האלה דיווחו כי ההפרעה מקשה עליהם לחיות חיים נורמליים, ופגעה במערכות היחסים שלהם עם בני משפחה וחברים. המחקר גילה גם, כי לבני נוער הסובלים מבולימיה סיכוי גבוה יותר לשקול, או אפילו לנסות, להתאבד.
בהתחשב בשכיחות הבולימיה והשלכותיה שעלולים להיות הרסניות, חשוב לדעת מהו הטיפול הטוב ביותר להפרעה זו. חוקרים באוניברסיטת קופנהגן השוו את היעילות של שני טיפולים פופולריים: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ופסיכואנליזה. התוצאות היו מדהימות.
במסגרת המחקר, 70 חולים עם בולימיה נרבוזה חולקו באופן אקראי במשך שנתיים בין טיפול פסיכואנליטי שבועי או 20 מפגשים של טיפול CBT. ליבת הגישה הפסיכואנליטית הוא הרעיון שהתנהגות ולימית מייצגת ניסיון לשלוט ברגשות ורצונות בעייתיים. המטפל מסייע ללקוח לדבר על הרגשות הקבורים אצלו ולהבין כיצד הם קשורים לבולימיה. כאשר המטופל לומד לקבל ולנהל את הרצונות העמוקים ביותר שלו, על פי התיאוריה, המצוקה נעלמה ואיתו הסימפטומים של המחלה.
CBT, לעומת זאת, מתמקד בסימפטומים עצמם: המטרה היא לעצור את בולמוסי האכילה במהירות האפשרית. למתרגלי CBT, בולימיה מונעת על ידי האמונה כי הערך העצמי של האדם נקבע על ידי הרגלי האכילה, הצורה החיצונית והמשקל. המטפלים בשיטה זו מראים כיצד לזהות ולקרוא תיגר על האמונות האלה, להסביר את המחזור של אכילה מוגזמת, ולקדם דפוסי אכילה רגילים וסט גמיש ומציאותי יותר של קווים תזונתיים מנחים. הם עובדים עם המטופל לתכנן תוכניות להתמודדות עם מקרים שבהם אכילה מוגזמת הופכת לאופציה סבירה, כדי למזער את הסיכוי להתקפים.
למרות שהמשתתפים בניסוי הדני שקבלו פסיכואנליזה ראו את המטפל שלהם הרבה יותר מאלה שהוקצו ל-CBT – הרי ש CBT הוכח כיעיל יותר. לאחר חמישה חודשים, 42% מקבוצת CBT הפסיקו עם האכילה המוגזמת, לעומת אלו שקבלו פסיכואנליזה, שם ההיטהרות הייתה רק 6%. לאחר שנתיים, חלקם של קבוצת הפסיכואנליזה שהפסיקו את הבולימיה עלה ל 15%. אבל זה עדיין היה טיפה בים ההצלחה של קבוצת CBT, שלאחר שנתיים הגיעו ל 44%.
המחקר הדני נותן עילה אמיתית לתקווה: CBT, כך נראה, יכולה להוביל לשיפור משמעותי עבור אנשים רבים הסובלים מבולימיה. אבל המשמעות של המחקר מרחיקה לכת, משום שמנהיגיו, סטיג פולסן וסוזאן לון, אינם מומחי CBT אבל פסיכואנליטיקאים מנוסים מאוד. ואכן, לא רק שהמחקר נערך במרפאת המוקדשת לפסיכואנליזה, הרי שמהלך הטיפול פותח על ידי פולסן ולן עצמם.
עוד יותר מפליא הוא העובדה, שמטפלי CBT היו פחות מנוסים מן האחראים לטיפול הפסיכואנליטי, אם כי הם קיבלו שני ימי אימונים מיוחדים ופיקוח שוטף מאנשי CBT מובילים בעולם להפרעות אכילה.
במאמר מערכת בכתב העת האמריקני לפסיכיאטריה, נכתב: "אנו מברכים על גילוי הלב של החוקרים המובילים, בהיותם כל כך גלויים בהצגתם של הממצאים. זה לא היה מה שהם קיוו או שיערו למצוא".
אז כשזה מגיע לפסיכותרפיה, נראה שהדודו טעה. בעוד טיפולים לטווח קצר עלולים לגרום לתוצאות דומות למחלות מסוימות, כמו דיכאון, לא נכון להניח שלא חשוב איזה סוג טיפול המטופלים מקבלים. במקום זאת, אנו חייבים להכיר בכך, שחלק מהטיפולים טובים לתנאים מסוימים יותר מאחרים, להכפיל את מאמצינו לזהות אותם ולשפרם, ולהבטיח כי הטיפולים היעילים ביותר זמינים לכל מי שזקוקים להם.