שינויים בתפקידי משפחה ומערכות אמון אחרי פיגוע טרור

שינויים בתפקידי משפחה ומערכות אמון אחרי פיגוע טרור / הראל מרים



מאמר זה עוסק בשני היבטים של שינוי בחייהם של ילדים, לאחר אירועי טרור בישראל. דרך ארבעה אירועים שונים, אני מתבוננת בתהליכים שעברו ילדים אשר חוו פגיעה במשפחותיהם, בעקבות אירועי טרור. התוהו ​ובוהו "זרק" את הילדים ואת משפחותיהם לתוך תפקידים חדשים, שבהם היה צורך לעשות שינוים ולקבוע חוקים חדשים. חזרתם לחיים תקינים נחסמה ע"י התופעות הללו, ועל הילדים וההורים אשר נפגעו נדרש לעבד את ההסתגלות החדשה בעזרת מטפל.
במקרה אחד, ילד דתי אשר איבד את אמונתו באל בשל אובדן, נעזר בסיוע של מטפלת לא דתיה. במקרה אחר, ילדים פלסטינאים מצאו דמות לחיקוי ולהזדהות עם חיילים ישראלים, למרות הזעם של הוריהם. אנחנו בתור מטפלים ומדריכים של מטפלים, נאלצנו להתמודד עם המצב החדש, ויצרנו מרחב פוטנציאלי (ויניקוט) עד כמה שיכולנו.
המטפלת הפלסטינאית ראודה באשיר ואנוכי, חשבנו מחדש על עמדתנו בקשר לילדים ולטראומה, וחלקנו התלבטויות ותובנות שונות, דבר שסייע לנו ללמוד להסתדר בתוך התנודות והתהפוכות של המשפחות, ומערכת האמונות של הילדים אשר טיפלנו בהם, תוך קבלת אבחנות מתאימות לגבי כל אחד ואחד. טיפול נקודתי, טיפול דיאדי, אינטנסיבי, קבוצתי ומשפחתי. את כל אלו לקחנו בחשבון לאור הצרכים שהתגלו לנו. העבודה בתוך תוהו ובוהו ובתוך תהפוכות הביאה עימה אפשרות של צמיחה והתפתחות.
מילות מפתח: שינוי תפקיד, עבודה נקודתית, שבר במשפחה, מערכת אמונה, מרחב פוטנציאלי, הזדמנות השכלתית, משוואה סמלית, משבר הורות.

הקדמה

העבודה הזאת מטפלת במספר מקרים, בינהם משפחות שחוו טראומה לאחר שאחד ההורים נפצע קשה באירוע טרור. באחד המקרים נפגע האב ובמקרה אחר האם. בשני המקרים תפקיד ההורה עבר שינוי ומבנה המשפחה עבר תזוזה משמעותית. באחד מהמקרים ילד בן שבע איבד את התמיכה של האב ונאלץ לקבל זאת מאמו, אשר לא היתה פנויה אליו מבחינה רגשית. במקרה אחר ילדה בת 12 קיבלה את האחריות במטלות הבית ושימשה כתחליף אם לאחיה ועזרה רבה לאביה, והיא בעצם ויתרה על מקומה בקבוצת הגיל שלה. היא פיתחה קשר ייחודי ואינטנסיבי עם אביה. מצב זה יצר בעיות עבורה ועבור משפחתה והיווה שינוי קיצוני מ"תפקידה" הקודם כנערה צעירה.
בשני המקרים אנו רואים שינוי משמעותי במבנה המשפחה ובתפקידים שהילדים וההורים לקחו על עצמם. ללא ספק, בעיות קודמות התעוררו ע"י האירועים הטראומתים הנוכחיים. הנקודה שלי היא ששינוים אלו זיעזעו את עצם מבנה המשפחה כרעידת אדמה, וזה פגע ביכולתה של המשפחה להוות מערכת תמיכה לילדים בעת משבר. מטפלים אשר עובדים עם ילדים שחוו אירועי טרור, חייבים להיות ערים למבנה המשפחה ככלל ולשינוים אשר עלולים להיווצר בתקופה זו. כל שינוי בחוקי ותפקידי המשפחה משפיע בצורה חזקה על כל חברי המשפחה.
הילדים שאני עוסקת בהם במאמר זה, הושפעו בצורה חזקה. אחד כמוקד של כל הזעם והכעס של המשפחה בעקבות הלחצים, והשני כתחליף לאחד ההורים. אלה הן דוגמאות לתוצאות שכיחות אצל משפחות שעברו טראומה.
בן משפחה אשר התקשה למצוא את מקומו, הפך כתוצאה מהמצב החדש למוקד כעסים, האשמות והשלכות של כולם. דבר זה מסיט את כולם מהבעיה האמיתית - היעדר ההורה, והקשיים האמיתים של המשפחה במציאות החדשה (בנדק 1968).
שינוי התפקיד השני הוא עוד יותר נפוץ- הפיכת אחד מהילדים לתפקיד ההורה החסר. שני המקרים בקיצוניותם עלולים להזיק לילדים בהתפתחותם הרגשית. ישנם תזוזות רבות בתפקידים, אך אני בחרתי להתמקד בשניים אלו. בנוסף למבנה המשפחה, ישנן תזוזות במערכות האמונה של המשפחה. מערכות אמונה הן חלק ממערכת תמיכה של המשפחה אשר עוזרת לה לעבור את המשבר. כל ילד ואמונותיו. המערכות המסורתיות הקבועות הן חשובות וכך גם פולחניהן, אך כל ילד צריך להיות חופשי לבטא את רגשותיו בדרכים שלו. המלחמה מאיימת על אמונתם העיוורת של ילדים ויוצרת תהפוכות בדרכי חשיבתם. המטפלים נעים על הקו הדק בין כבוד למסורת של הילד לבין הצורך למחשבה חופשית וביטוי חופשי של כל רגשותיו.
במאמר זה נראה כיצד מטפלת מרקע שמאלני, עובדת עם ילד חרדי. נראה איך קבוצת אימהות פלסטינאיות מטפלות במרחב פוטנציאלי, בתוך מערכות אידיאולוגיות סגורות.
"נפיאר" וויטיקאר" אמרו ש"כל משפחה היא חברה בזעיר אנפין". כשהמשפחה צריכה לטפל בטראומה גדולה ופתאומית, היא לא יכולה למצוא את הכוח להתארגן מהר ומחדש. קשה לעתים להתיחס לכל חברי המשפחה הזקוקים לעזרה, (במיוחד לילדים) ולאמפאתיה שהם כה זקוקים לה.

שני מקרים

זהו מקרה של ילד בן שבע אשר סבל מלחץ והזנחה רגשית, ועבר טראומה כאשר אביו נפגע מירי בזמן שירות מילואים. האב נורה בבטנו וחזר הביתה לשיקום, לאחר שהות ארוכה בבית החולים, דבר שהפך אותו לילד רביעי מבחינת תשומת הלב והטיפול שהוא דרש מאשתו. האב היה זה שהתיחס ושיחק עם רני, הבן השני במשפחת ניר. הוא היה גם זה שניחם אותו כאשר בכה בילדותו. לרני אח הגדול ממנו בשנתיים ואחות הצעירה ממנו בשנתיים.
רני הופנה לטיפול ע"י אמו אשר מצאה שמאד קשה להסתדר איתו. הוא דרש הרבה תשומת לב, הפריע והיה אימפולסיבי. הוא יצר אי שקט בבית, לא שיתף פעולה במשחקים עם אחיו וכל הזמן בדק את הגבולות וניסה לכופף את החוקים אשר הכתיבו הוריו.
אמו לא הסתדרה איתו והוא לא הקשיב לה, כך על פי עדותה. זה הפריע ל"משטר" שהיא ניסתה להשליט בבית על שאר הילדים. האב שמע את טענות אשתו אך לא הצטרף אליהן. בשלב זה הוא לא הגן על הילד מולה. כאשר שאלתי את האם לגבי קשיים בטיפול בעלה הנכה, בנוסף על הטיפול בילדיה, היא חזרה ודיברה על הקשיים עם רני ועל כמה צרות הוא גרם לה בתפקודה כאם.
יש לנו כאן מקרה ברור שבו כל הקושי והרוע בחייה של האם הושלכו על רני, שהפך להיות השעיר לעזאזל של המשפחה, בלי שמישהו יגן עליו. במשפחה היו הרבה בעיות וקשיים, אך אף אחד לא התעמת איתם באופן ישיר. חנה סגל (1993) כותבת ב"הזדהות השלכתית": החלקים הלא רצוים של האני, באופן לא מודע מושלכים לתוך האחר ונוצר פיצול בין האני הטוב והאחר הרע.

רקע

רנה, אמו של רני, נולדה והתחנכה בצפון צרפת. היא עבדה כרואת חשבון והיתה אשה מסודרת ודייקנית. גיא, הבן הבכור, היה שקט ולא תקשורתי, אך לא גרם לבעיות במשפחה. אורנה היתה יקירת המשפחה, ילדה עם תלתלים בלונדינים ועינים כחולות החביבה על שני הוריה. לעתים היא ורני שיחקו יחד, אך כל פעם שהוא הרגיז אותה היא רצה להלשין לאמה. האבא, עד התאונה, היה הדמות המרכזית בחייו של רני. הוא הגן עליו בפני האם שהיתה לרוב ביקורתית כלפיו.
רני היה תינוק מאד דורש ורכושני אשר לא התחלק עם אף אחד, ותמיד חשש שיקחו ממנו הכל. המצב מזכיר את הקטגוריה של התקשרות לא בטוחה, כפי שמתואר ע"י "איינזוורת" "מיין" ו"קסידי". רני הקטן לא התקבל ע"י אמו ונצמד אל אביו, אשר עבד ולא היה נוכח הרבה שעות, אך כאשר היה נוכח, הוא הצתרף לרני במשחקים ובהשתוללויות ואף לקח אותו לטיולים.
הרגשתי שעלי לעבוד עם כל המשפחה. היו צריכים להיות שינוים בתפקידים בטיפול ברני, על מנת להוריד חלק מהלחץ על האם. הצעד הראשון היה תחילתו של טיפול משפחתי שכלל גם את האב, שנעזר בכיסא גלגלים. נתתי לרני הזדמנות לעזור לאביו בכל דרך אפשרית, כדי ליצור לעצמו מעמד של "ילד עוזר". קיבלתי על עצמי לטפל ברנה באופן עצמאי לפי רצונה, כאשר מטפל אחר עבד עם המשפחה ב"טיפול משפחתי מובנה". רני אמור היה לקבל טיפול אישי כדי שהפחדים והכעסים שלו ייכחדו.

עבודה עם רנה

לאחר זמן מה, רנה הפסיקה עם ההתעסקות שלה ברוע הבסיסי של רני וסיפרה לי על ילדותה שלה. היה לה אח בוגר שהעסיק יתר על המידה את כל בני המשפחה. אחיה היה מהמר שנאלץ לגנוב מכספי הוריו, והיא נאלצה לתמוך בהוריה נפשית וכלכלית. היא נאלצה לעזוב את לימודיה כדי שתוכל לעזור להוריה.
במהלך הטיפול הלך והתבהר לי שרנה זיהתה את רני בתפקיד אחיה, זה שלקח את כל תשומת הלב ודרש ממנה כה רבות. רנה השליכה על רני את הכעסים והתסכול שגרם לה אחיה. היא זיהתה אצל רני ערמומיות וניסתה להשתלט עליו כדי שלא ירחיק לכת במעשיו. לאחר חשיבה ועבודה רבה הבינה רנה שרני קשה, אך בהחלט לא מניפולטיבי או גנב. היא החלה לעשות הפרדה בין רני לבין ההשתקפות של אחיה. היא קיבלה את עזרתי כדי שתוכל לראות אותו כפי שהוא. כילד. הרבה כאב ואשמה התעוררו בעקבות הבנת הדרך שבה היא טיפלה בו קודם. במקרה של רני לאחר ההבנות והקשיים, אנו רואים PTSD מורכב, דבר שהצריך טיפול במגוון רחב של בעיות, קשיי התקשרות, זעם והתעמתות עם העבר. כל זה הכין את הקרקע לפסיכוטרפיה אינטנסיבית עם הילד, הוריו ושאר המשפחה.

מאיה

מאיה היתה נערה בת 12, הבת הראשונה במשפחה. היא באה מבית דתי ותמיד עזרה והועילה כמצופה ממנה ועזרה לאמה במטלות המטבח ובטיפול באחיה הצעיר. בטרם התבגרותה, מאיה היתה ילדה עליזה ושמחה שהשתייכה לתנועת הנוער הדתית "בני עקיבא". שני הוריה היו מורים, המשך לשושלת משפחתית ענפה. אמה של מאיה נפגעה קשה בפיגוע טרור שאירע בשוק בירושלים. היא סבלה מכוויות רבות בחלק גופה העליון ומפגיעות פנימיות רבות.
עבר די זמן עד שהיא עזבה את בית החולים ושבה לביתה, וזמן רב יותר עד שהיא יכלה להמשיך בתפקוד תקין במהלך חייה. בהיעדרה של האם, הפכה מאיה לשותפתו של האב בניהול הבית. תפקיד שכלל הכנת ארוחות בוקר וקילוח והלבשת אחיה בן הארבע. האבא נזקק עד כדי תלות לעזרתה של מאיה, וחלק לה שבחים ותשומת לב. יותר מכך, מאיה לקחה חלק פעיל בשיקום האמא ובניהול ההתמודדות עם הטראומה. ג'ודית הרמן וואן דר קוק כתבו על הצורך לפעול בצורה חיובית ובונה על מנת להצליח לשלוט בחוויה הפוסט טראומטית.
מאיה תיפקדה נהדר וזה שירת את צרכי המשפחה ושמר על תפקודה. האב פנה אליה יותר ויותר בקשר למשימות אחזקת הבית, אותן משימות שהאמא מילאה עד פציעתה. מאיה הפכה להיות אם מחליפה עבור אחיה, והזניחה לחלוטין את חיי החברה שלה ואת פעולותיה בתנועת הנוער. היא הפסיקה לבקר את אמה ונשארה לטפל באחיה כאשר האבא נעדר מהבית.
עד מהרה בילתה מאיה את רוב זמנה בבית, במשימת גידול וטיפוח אחיה ועבודות המטבח יחד עם אביה, דבר אשר תרם חלקית לחרדה שלה בקשר לאמה, דבר אשר לא נעלם מעיני אביה ששלח אותה ליועץ בבית הספר. מאיה הפרה כמה גבולות בתהליך הפיכתה ל"אמא קטנה". אביה שנזקק נואשות לעזרתה בבית באותה עת, לא שם לב למתרחש. נושאים אדיפלים החלו לעלות. מאיה הפכה רכושנית כלפי אביה, ולא הסכימה שיעזוב את הבית בערבים.

חזרתה של האם

כאשר האמא חזרה הביתה, מאיה החזירה לה באי רצון בולט את תפקידה במטבח. מאיה מאד כעסה על האמא. הסדר המשפחתי שונה בעקבות האירועים ומאיה הפכה להיות במרכז. אחת מפנטזיות הילדות שלה, שבה הכל אפשרי, התגשמה. מאיה היתה יותר "טובה" מאמה, לראשונה בחייה. נורמן ל פון כתב במאמרו על אמפתיה הורית: "אחד העיכובים בהשגת אמפתיה במערכת יחסים של הורים-ילדים, היא הימצאות בעמדה של כוח, כאשר ההורה ניצב מול הילד. השאיפות של ההורים, ככל שהילד יכול לראות, מתורגמות ומקבלות יישום במציאות, לעומת השאיפות של הילד, שבדרך כלל נשארות בגדר שאיפות.
אנחנו מגיעים כאן לרגע מכריע אם כי טראומטי. מיה נזרקה לתוך תפקיד של כוח ועוצמה וחוותה פנטזיה לא מודעת שבה האמא היא החלשה יותר ומחוץ לתמונה. פנטזיה כזאת מלווה בהרבה רגשות אשם, אך למרבה המזל, האב היה נבון מספיק לפנות לטיפול והאם בעזרת סיוע מאסיבי שבה ל"כס המלכות", לעמדת הפיקוד.
ערכתי אחד עשר מפגשים עם מאיה ועוד שניים עם אביה. המיקוד בטיפול במאיה היה למצוא ולעזור לה למצוא מה היא באמת הרגישה. למצוא את המרחב שבו היא יכלה לדבר על רגשותיה ועל רצונותיה. מאיה הביעה כעס רב על העובדה שאמה "נטשה" אותה והשאירה לה את כל העבודה, ועכשיו היא פתאום חוזרת ורוצה להשתלט על הכל. מאיה הפכה מבולבלת וניהלה תחרות עם אמה על תפקיד ניהול הבית.
ברוב הפגישות מאיה דיברה בכעס. התווכחה איתי כל פעם שהכנסתי מילת ביניים. זה היה ברור שהיא מקרינה את הכעס שלה על הוריה לכיווני, ואני לקחתי את תפקידם והקרנתי לה חזרה, כדי שתבין כמה קשה ומבלבל המצב בשבילה. בהתחלה היא ילדה, אז היא פתאום נאלצת לעבוד כמו אמא ואז שוב נאלצת לחזור להיות ילדה, כששום דבר הוא בעצם לא באשמתה ובשליטתה. האם הזדקקה שמאיה תהיה במקומה לזמן מה, ושתיקח את הטיפול בבית על עצמה, טיפול שכלל בישול וגידול אחיה הקטן, אך לא בתור אמא למרות שלפעמים היה נדמה שזהו המצב. כל זה היה מצב חדש ומפחיד עבור מאיה.
יום אחד מאיה נכנסה אלי למשרד על סף דמעות בסערת רגשות. היא התישבה על הכורסא בגסות וציינה שזאת לא היתה אשמתה. נסערת, היא סיפרה שהיא היתה צריכה להוריד את הכלים של פסח מהארון במטבח, כשהיא נעמדת על כסא. אחד הכלים המיוחדים נפל והתנפץ על הרצפה בחוזקה. זה היה כלי מיוחד שנשמר עוד מילדותה של אמה. "זאת לא אשמתי" פרצה לפתע מאיה בבכי בפעם הראשונה במהלך הטיפול. עמדתי בסמוך אליה והנחתי יד על כתפה. היא נתנה לי להישאר כך לזמן מה.
עשיתי ניסיון להוריד ממנה לפחות חלק מהאשמה ולחזק את האגו שלה."לא זוהי לא אשמתך, את ילדה שהצתרכה פתאום לקחת חלק מהעבודה של אמה, דבר שקשה מאד לעשות". "אימך נאלצה לעזוב איתך כי היא עברה לבית החולים, גם זה דבר מאד קשה. עשית המון דברים טובים ומאד עזרת למשפחה שלך כאשר היא נזקקה לך".
הרגשתי שדרך הבכי שלה היא ביטאה חלק מהאשמה שהיא חשה בקשר לתפקיד האדיפלי החדש ישן שלה. אולי באיזה שהוא מקום היא האשימה את עצמה. הבטחתי לה שזוהי לא אשמתה. יכול להיות שהפחידה אותה העובדה שהיא נאלצה לראות את אמה במצבה הנוכחי.
שני ההורים התיעצו בינהם לפני שהחליטו על אופן חזרתה של האם הביתה. האב תמך ברעיון להחזיר את מאיה למעגל הפעילויות של בני גילה. על האם היה מוטל לחזור לתפקד כאם ולעזור בשיעורי הבית ובטיפוח הבת בכל דרך שיכלה. ברור לי שנוצרו בעיות בקשרים בין הילדה לאביה שעדין לא הגיעו אל פתרונם. התנהגותה של מאיה, בבריחה שלה אל תוך החברה היתה פיתרון חלקי לקשייה עם הוריה. מאיה כבר לא היתה נוכחת בבית כעזרה לאמה ולאביה. היא השקיעה את מלוא כוחה בחיי החברה ובלימודים. ייתכן שזאת היתה תחילת התבגרותה של מאיה, ואולי גם חשש להישאב חזרה לבעיות אדיפליות. האמא חזרה הביתה לתיפקוד מלא.

מערכות אמונה ושינוים במשפחה

האם הפלסטינאים התעמתו עם בעיות דומות במערכות אמונה ובמבנה המשפחה כתוצאה מהאינתיפדה? אני נמצאת בקשר עם מספר מטפלים פלסטינאים. את הקשר ההדוק ביותר יש לי עם ראודה באשיר משכם, מטפלת בנשים שאיבדו בנים, אחים, בני זוג, בתים וקריירות. באשיר מציינת שקבוצת הנשים שלה ממלאת תפקיד מרכזי בסביבתה. היא היתה קשורה בעבר למרכז לנשים במזרח ירושלים. היא עזרה בחיזוק וריפוי של הנשים אחרי טראומות ונמצאה שם בשביל כל מי שהזדקקה לה.
ראודה באשיר מדברת על התמורות שחלו במשפחה הפלסטינאית לאורך השנים האחרונות, וייתכן ששינוים אלו בחלקם נגרמו ע"י קבוצות הנשים. אני מדברת על קהילות ולא על יחידים כי המידע הנמצא ברשותי אינו מספק כדי לעשות כן. בנוסף לכך, עבודתה של ראודה ועמיתותיה היא במסגרת של קבוצות, קהילות ושכונות.
יש לי ניסיון מסוים בהדרכת מורים ערבים ישראלים במסגרת קבוצה, אך לא בטיפול. במאמר זה אביא את השינוים שראודה מציינת.
 
1. חיזוק האימהות בתמיכת ילדיהם לאחר אירוע טראומתי
 
ראודה מדברת על שני שלבים בעבודתה עם אמהות. בשלב הראשון היא מעודדת ביטוים של זעם ואבל. האימהות שנפגעו ישירות ע"י הרג או פציעה של בני משפחה מוצפות ברגשות של זעם וצער ואינן מסוגלות בשלב הראשון להתמסר לצורכי ילדיהם. קודם הן זקוקות לקבל תמיכה. העזרה הפיזית מגיעה דרך שכנים ודרך קבוצתה של ראודה. הן מנסות לגרום לאמהות להירגע ולאחר מכן לאפשר להן להביע את רגשות הזעם.
עבודתה מתחילה דרך הגוף. היא עוזרת לאמהות לאתר היכן מצטברים המתח והלחץ בגופן ולהירגע דרך נשימה והרפיה.
ואן דר קולק כותב שהגוף מרגיש את הטראומה לפני שמוח מסוגל לאתר אותה.
ראודה עודדה את הנשים בקבוצה להחזיק את האשה המתאבלת, ולהכיל את רגשות הצער והזעם שמציפים אותה. רק לאחר שקיבלה תמיכה, יכלה האם להתפנות לענין האבל והצער של ילדיה. בשלב זה, שעלול להימשך ימים עד שבועות, עוזרים ומסיעים שאר חברי המשפחה. השלב השני הוא עזרה נקודתית לאמהות בטיפול והכוונה של הילדים.

2. מהרחוב אל הבית
 
הילדים הפלסטינאים אהבו להיפגש ברחוב המהווה מקום מפגש חברתי, ולשתות קפה, לשוחח, להחליף חוויות, לספר סיפורים וכו'. זה היה מקל על הורים בעלי משפחות ברוכות ילדים בבתים קטנים. כתוצאה של האינתיפדה, הרחובות הפכו למקום מסוכן, והילדים הוכנסו הביתה פנימה. לאימהות היו קשיים בלארגן ולהדריך אותם, גם בגלל שהן הושפעו ממהלך האירועים הקשים.
ראודה ועמיתותיה מדריכות את האימהות ליצור מסגרת מובנית של משחק ופעילות. משחקי שולחן, כתיבה, ציור ואחרים. כמו כן פעילויות ספורטיביות קלות. כתוצאה מכך האמהות תפקדו כמורות ועברו חוויות לימוד משותפות. האמהות לפי תור, לקחו אחריות על הפעלת הילדים. יש לציין שהילדים נעדרו מבית הספר ימים רבים בעקבות המצב, דבר שהפך את הבית למקום לימוד. פעילות הלימודים עזרה לאמהות להתגבר על תחושת האין אונים. כמטפלת, גם אני חשה את הצורך לעבוד במרווח המאפשר לילדים לשחק. מרחב המאפשר חופש ביטוי וחשיבה ללא חישובים פוליטים ואידיאולוגים (ויניקוט).

המקרה של אבנר

בתור מדריכת תראפיסטים, ליוויתי מטפלים אשר פחדו לנקוט עמדה ברורה מול הורים בעלי השקפה מנוגדת לשלהם. אציין כאן מקרה שבו המטפלת נתקלה בקשיים עם הוריו של מטופל בן 10. לצורך הענין נקרא לו בשם אבנר. המשפחה איבדה את בנה הבכור ואבנר איבד אח גדול וחבר. האח נפל במילוי תפקידו במהלך פעילות מבצעית בהיותו בן19. הנושא של מחסור במרווח פוטנציאלי עלה מספר פעמים.
אביה, מטפלת צעירה מקיבוץ חילוני, סיפרה לי שבפגישתה הראשונה עם הוריו של אבנר, מתנחלים מהמגזר הדתי קיצוני, הם היו מנומסים אך קרים ומרוחקים. אביה חשה מבטים סוקרים וחשדניים שכוונו אליה, למרות שהיא הקפידה על לבושה, תוך התחשבות במשפחתו של אבנר(שרוולים ארוכים, חצאיות וגרביים). האם חששה ואמרה שטיפול הוא דרך זרה עבור אבנר, דבר שעלול להרחיק אותו מהדת והמסורת. אביה הסבירה לה שכל מטרת הטיפול היא לשחרר את אבנר מדאגות וחששות כדי שיוכל להמשיך במהלך חייו הרגילים. האם חששה שייווצר חלל ריק בתוך נשמתו של אבנר, חלל שעלול להתמלא במחשבות רעות ועבודה זרה, וזה עלול להרחיק אותו מהדת.
אביה הבינה שהמרווח הפוטנציאלי והחופשי שהיא רצתה לאפשר לאבנר נתפס ע"י המשפחה כחלל מאיים. אביה נתקלה בחוסר אמון גדול מצד המשפחה ולא היתה בטוחה שתוכל להתמודד עם זה. אבנר נשלח לשוחח עם רב כדי לקבל הדרכה, אך הוא התקשה להתבטא והריחוק והתהום בינו לבין סביבתו הלכו וגדלו. ללא התלהבות יתרה פנתה האם לטיפול אצל אביה כברירת מחדל. התנאי שלה היה שהטיפול יתרחש בבית המשפחה, בסביבה הבטוחה והמוגנת של בית דתי. אביה קיבלה את התנאים למרות חוסר הנוחות שבדבר. הפעם הבאה שמערכות האמונה של המשפחה יתנגשו עם הטיפול יהיו בתום האבל הרשמי.
לאחר תקופת האבל הרשמית בעת גילוי המצבה, עלתה לדיון השאלה לגבי השתתפותו של אבנר בטקס גילוי המצבה. אבנר לא רצה לקחת חלק בשבעה ולשבת עם כולם. הוא התבודד בחדרו ולא הלך להתפלל בבית הכנסת ולא חזר לישיבה ללמוד. לאחר השבעה כולם חזרו לשיגרתם בלימודים, עבודה וכו' ואבנר נשאר בבית. היה חוסר תיאום בין התנהגותו של אבנר לבין ההתנהגות המקובלת של המשפחה במהלך תקופת האבל. אבנר גם לא פעל על פי המקובל במסורת היהודית, דבר שקורה לעתים במשפחות אבלות. לילדים יש סדר וקצב תגובה משלהם במצבים כאלה. ישנה הכחשה, כעס, התנגדות ופחד. לוקח זמן רב לילדים להיכנס לתהליך האבל.
מרתה וולפשטיין (1964,) מציינת שילדים בגיל החיוויון אינם מסוגלים לעתים "לפגוש" את האינטנסיביות של האבל. המשפחה הפעילה לחץ על אבנר בצורה שהוא לא יכל להתמודד איתה. מאוחר יותר במהלך הטיפול, איפשרה אביה המטפלת לאבנר את מרווח הביטוי שכה הזדקק לו. במרווח הזה הוא נתן ביטוי לזעם שלו על אלהים שאיפשר לאחיו למות, בלי להגן עליו. דבר שהוא לא יכל לעשות בתוך המשפחה, כי הם היו עלולים לראות זאת בחומרה. אביה איפשרה לאבנר לפקפק ואחרי זה לחזור לאמונתו. היא חיזקה את זכותו לכעוס ולבטא את כעסו ואיפשרה לו להתאבל על אחיו בדרכו האישית שלו, בלי שזה יהפוך אותו לאדם רע, או אחד שזונח את דתו.
ההורים ראו את השינוים החיובים שחלו באבנר, שכללו את חזרתו ללימודים ולחברים בישיבה, והם איפשרו לו לבוא לטיפול אצל אביה בירושלים. אבנר הודה שהוא חש זרות בקשר למעבר למקום חדש ולא מוכר. אביה הציעה שיביא חפצים מביתו שיגרמו לו להרגיש יותר בבית. אני כמדריכה, חשתי שזוהי הצעה מבריקה וכך גם אמרתי לאביה. אבנר הביא עמו ספר תהילים וגביע כדורסל של אחיו המנוח. אבנר ביקש מאביה שגם היא תביא חפצים משלה כדי שזה יהיה המקום החדש של שניהם. כל זה מעיד לדעתי על תחושת "הביחד" שהתחילה להתגלות אצל אבנר ביחס למטפלת שלו. אביה הביאה כמה ספרי שירה וענף של עץ זית, שסימל את כמיהתה לשלום. היא ציינה שבקשתו של אבנר מאד נגעה לליבה. יחד, אביה ואבנר יצרו מרחב מעבר ומקום חופשי שבו יכלו להמשיך לעבוד על הנושאים של פוסט טראומה: יצירת ביטחון, התאבלות וחזרה לחיים (על פי ג'ודית הרמן).

סיכום

במאמר זה הבאתי שני היבטים שונים של ילדים ומשפחות אשר סבלו מתוצאות של טראומה שנגרמה ע"י טרור:
 

1. תזוזת התפקידים בתוך המחשפחה והשינוים ביחסי ילד-הורה.
2. יצירת מרחב טיפולי (וויניקוט,) המאפשר לילדים במשפחות פגועות טראומה, לבטא באופן חופשי ככל האפשר את כל המחשבות והרגשות אשר עולים. ברגע קריטי זה, בני המשפחה אינם תמיד מזדהים עם הערכים הקבועים של מערכות האמונה הסובבות אותם, והם זקוקים לחופש כדי לבטא הסתייגויות אלה במסגרת הטיפול. במקרה של אבנר, היה לו צורך לבטא את זעמו על אלהיו בגלל האי צדק שהוא חש שנעשה לאחיו, ובגלל הצורך שלו להתאבל בדרכו שלו ובזמן שהתאים לו. אבנר גם למד לתת אמון באדם שלא שייך למחנה הפוליטי או המחשבתי שאליו השתייך (אביה הטראפיסטית).

 
במקרה של הילדים הפלסטינאים, הם קיבלו היתר לשחק בכל תפקיד ולהזדהות עם כל דמות שביקשה נפשם. הם נתנו לעצמם דרור לשחק בתפקיד של חיילים ישראלים טובים שהם פגשו ברחוב, דבר שלא היה נכון מבחינה פוליטית בסביבתם. הם קיבלו את האפשרות הזאת ממטפליהם המבינים, שהיו חייבים לבדוק את עצמם ואת השקפותיהם על מנת לאפשר חופש זה. הדבר נתן להם פסק זמן ממסגרותיהם הנוקשות, כדי לבטא דברים על פי רצונם. התראפיסטים עשו זאת בזהירות תוך הכנה של ההורים כדי להבטיח שלא ירחיקו את ילדיהם מאמונתם ומדרך חייהם.
אני נזכרת בענין החשוב של חציית גבולות כפי שנכתב ע"י גבארד וגוטהייל. עלינו לעשות אבחנה בין המושגים חציית גבולות דרך משא ומתן לבין חציית גבולות ללא רשות. כתראפיסטים אשר עובדים עם משפחות בעלות מערכות אמון הזרות לנו, עלינו קודם ליצור אמון עם המשפחה. פריצת מסורת ומערכות אמון של הצד השני ללא בניית קשר ואמון איתו, יוצרת פלישה לגבולות, הגורמת להתנגדות ולעוינות. זה נכון בכל רמות הקיום בעולם המסוכסך שלנו. אנו רואים כיצד התקפות הטרור פולשות אל חיי הילדים, והופכות ומשנות את עולמם בכל רמה.

 ביבליוגרפיה Bibliography
Trauma and recovery - Judith Herman 1997 Basic Books
Madness, chaos and violence - Brendler and Silver 1990
Child development and personality - Mussen, Conger and Kagan Harper and Row 1969
תרגום ועריכה : אהוד ירון הראל 2006